הפקרת נשק בצבא ("אי שמירתו של רכוש צבאי שהוא נשק")
מהי ההגדרה להפקרת נשק?
כאשר חייל הנושא נשק שוכח או מאבד או משאיר את נשקו ללא השגחה, מדובר בהפקרת נשק, גם אם הדבר אירע שלא בזדון , מבלי שהתכוון לכך.
דוגמא לכך יכולה להיות חייל שהיה ברשותו נשק והוא השאיר את הנשק ללא השגחה בתחום הבסיס או אפילו הפקיר ושכח אותו בתחום הציבורי, למשל בתחנת אוטובוס או בבית של חבר. ההפקרה הינה עבירה, שכן מדובר בהפרת אחריותו וחובתו של החייל לשמור על נשקו. האינטרס הצבאי והציבורי שבהרתעת חיילי צה"ל מאבדן נשקם הינו ברור: הנשק יכול להימצא על ידי גורם עוין (פלילי או בטחוני) או עלול לסכן חיי ילדים שימצאו אותו.
להשלמת התמונה נציין כי בחוק השיפוט הצבאי קבועות גם עבירות חמורות יותר הקשורות להוצאותו המכוונת של נשק מרשות הצבא, דוגמת חייל שמסר באופן מכוון את הנשק לידי גורם עברייני, כאשר החייל בזדון מנסה למכור את הנשק בתמורה לסכומי כסף או מסירת הנשק על ידי החייל המשרת בצבא לידי כל גורם אחר שאינו בר רשות להחזיק בנשק ואינו גורם צבאי.
מה מוגדר בהוראות הצבא כנשק?
כאשר מדברים על נשק, ההגדרה הצבאית היא רחבה מאוד וחוק השיפוט הצבאי קובע כי "נשק" איננו רק הרובה עצמו, אלא DO כל חלק בנשק, סוגי התחמושת, ציוד ואביזרי לחימה, קליעים, חומרי נפץ ועוד.
הקריטריונים לקביעת רמת הענישה
כמו בכל עבירה, גם מקום בו חייל לא שמר על נשקו, רמת הענישה תגזר מנסיבות מעשה העבירה, לצד שיקולים נוספים.
במקרה של אבדן נשק הפסיקה הצבאית התייחסה, בין היתר, לשני שיקולים מרכזיים: "מבחן התוצאה" ו"מבחן הדרך".
מהו מבחן התוצאה?
השיקול המרכזי במבחן התוצאה נעוץ בשאלה האם נגרם נזק: האם הנשק אותר או חלילה נגנב ומצא דרכו לידיים עויינות. ישנם מקרים בהם גם ידוע כי נעשה שימוש (פלילי או חבלני) בנשק שאבד.
כך, לדוגמא, מקום בו חייל הפקיר נשק במסגרת הבסיס, לזמן קצר (למשל הפקרת נשק בטירונות בעודו חייל צעיר) אך הנשק נמצא על ידי אחד מהמפקדים, החיילים או כל גורם צבאי אחר ולא נגרם כל סיכון לחיי אדם או נזק, יעמוד החייל לדין משמעתי בלבד והעונש ינוע ככל הנראה בין נזיפה לבין תקופת מחבוש קצרה.
מהו מבחן הדרך?
במבחן הדרך בוחנים את עוצמת רשלנותו של החייל: האם החייל נהג כפי שחייל סביר אמור לנהוג, האם הנשק הופקר באמצע הרחוב מחוץ לבסיס, האם אבד בזמן שהחייל היה במקלחת או שהשאירו לכמה דקות בחדרו?
האם החייל עמד בכל ההנחיות בעודו לוקח את הנשק לביתו והוא עדיין נגנב ממנו? כך, לדוגמא, במקרה שהחייל לא אבטח את הנשק כפי שהיה אמור לעשות או הפר את הנהלים באופן ששימש 'פרצה לגנב' והנשק נגנב מביתו, צפוי העונש להיות חמור יותר לעומת עונשו של מי שנקט בפעולות שנועדו לשמור על הנשק, גם אם לא פעל בהתאם לכל הוראות הצבא המחייבות. יודגש, בהקשר זה, כי חייל שפעל בהתאם לכל הוראות הצבא לא צפוי לעמוד לדין גם אם נשקו נגנב, שכן אין מדובר בעבירת "אחריות מוחלטת", אלא בעבירה שלצורך הוכחתה יש לבסס שהחייל "התרשל".
קריטריון נוסף: עברו של החייל
בין יתר הגורמים שייבחנו כדי לקבוע את רמת הענישה הראויה, גורם חשוב הינו עברו של החייל המואשם בעבירת הפקרת הנשק: האם מדובר בעבירה ראשונה ויחידה של מי שברגיל מקפיד ומקיים את הוראות המשמעת והבטיחות או שהחייל שכשל בעבירה הינו "בעייתי", דוגמת מי שבעברו הליכים משמעתיים קודמים.
מהו העונש הניתן על עבירות הקשורות לאי שמירתו של נשק?
בהתאם לקריטריונים שפרטנו (מבחן התוצאה, מבחן הדרך ועברו המשמעתי או הפלילי של החייל), תדרש הפרקליטות הצבאית, בתום חקירת מצ"ח, להחליט האם מכלול השיקולים מחייב הגשת כתב אישום נגד החשוד, שיידון בפני בית הדין הצבאי, או שמא ניתן להסתפק בהליך משמעתי שיתקיים ביחידה.
על פי רוב, אם הנשק לא נגנב או אותר בלא שנגרם נזק, יישפט החייל במסגרת הדין המשמעתי ואם יורשע – הוא צפוי לעונש מחבוש (מאסר) שמשכו עד ל-30 ימים.
אם הנשק לא אותר וככל שעוצמת הרשלנות של החייל גבוהה יותר – גדל הסיכון שהפרקליטות הצבאית תורה על הגשת כתב אישום, שמעמיד את הנאשם בסיכון לרמת ענישה מחמירה יותר, הכוללת תקופת מאסר ממושכת יותר, פגיעה בדרגות ולעיתים אף רישום פלילי.
אם חקירת מצ"ח תוביל את הפרקליטות הצבאית לחשוד כי החייל לא רק התרשל בשמירה על נשקו, אלא הוציא במודע את הנשק, בעצמו, או באמצעות אחר, מרשות הצבא – מדובר, כאמור, בעבירה חמורה הרבה יותר שעלולה אף להוביל לתקופות מאסר הנמדדות בשנים.
