פרשת אלאור אזריה ובחירת הרמטכ”ל

היו כמובן גם מי שהבטיחו לאזריה ולהוריו שמאבק ציבורי והפגנות שימחו על היעדר גיבוי של צה”ל ללוחמיו יביאו לכך שהחייל לא יישב בכלא הצבאי אפילו יום אחד. אותם מקורבים למשפחה התבדו כמובן כשאזריה נשפט לעונש מאסר. אמנם בהבטחה אחת שנתנו למשפחה עמדו המקורבים כאשר ‘העמידו מדינה שלמה על הרגליים’, אלא שמבחינתו של החייל לא הביאו אותן הפגנות לתוצאה המקווה, ועוד לא דיברנו על השסע החברתי שהביאו עימן אותן הפגנות נגד ראשי הצבא, אולי הגוף האחד במדינת ישראל המצוי בלב הקונצנזוס. בהקשר זה ראויה לציון עמדתו הנחרצת של הרמטכ”ל, אשר אל מול הטענות שנשמעו על כך שצה”ל אינו מגבה את לוחמיו, ואל מול החשש שהועלה שחיילים יירתעו מלפעול בשל חשש מהעמדה לדין הציג קו תקיף וברור. בדיון של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת אליו זומן אמר אייזנקוט: “אנו רוצים את צה”ל פועל על פי פקודות, נוהלי פתיחה באש, רוח צה”ל וערכי צה”ל. אם מישהו רוצה אתוס של כנופיה, שיגיד”. בסופו של יום מי שחרצו את דינו של אזריה היו כמובן שופטי בית-הדין הצבאי, ואחריהם שופטי בית הדין לערעורים, ולא המפגינים ברחוב.

בסופו של יום מי שחרצו את דינו של אזריה היו כמובן שופטי בית-הדין הצבאי, ואחריהם שופטי בית הדין לערעורים, ולא המפגינים ברחוב. בעניין זה אמר הרכב השופטים של בית הדין לערעורים, בראשותו של האלוף דורון פיילס, את הדברים הבאים – “לא לחץ, לא דברי בלע, לא אלימות ואיומים, לא קול המון הכריע – כי אם הכרעה שיפוטית. כך ראוי”.בית-הדין אימץ את עמדת התביעה הצבאית וקבע שאזריה ירה במחבל לאחר שהאחרון פצע את חברו החייל, כיוון שהחליט ש’מחבל צריך למות’, גם אם אינו מסוכן עוד.

לגופם של דברים, שופטי בית הדין הצבאי, על שתי ערכאותיו, דחו לחלוטין את טענת ההגנה לפיה אזריה ירה כי חש סכנת חיים. נזכיר, כי אזריה טען שהוא חשש מסכין או ממטען אותו יפעיל המחבל ששכב על הכביש לאחר שדקר חייל בסכין ונורה. השופטים קבעו כי אין הם מאמינים לגרסת החייל, אשר עמדה בסתירה חזיתית לראיות רבות אחרות שהוצגו להם. בית-הדין אימץ את עמדת התביעה הצבאית וקבע שאזריה ירה במחבל לאחר שהאחרון פצע את חברו החייל, כיוון שהחליט ש’מחבל צריך למות’, גם אם אינו מסוכן עוד.

בית הדין הצבאי לערעורים התייחס בפסק דינו אף לנורמות ההתנהגות המצופות מחיילי צה”ל, והוסיף קביעות ערכיות בנוגע לערך של טוהר הנשק.