פרשת אלאור אזריה ובחירת הרמטכ”ל

הפרשה התפוצצה בקול רעש גדול כאשר מצד אחד ניצבו פוליטיקאים רבים ובהם אף שר הביטחון הנוכחי, אביגדור ליברמן, אשר הגיעו לדיונים שנערכו בבית הדין הצבאי וקראו להקל עם אזריה ולקיים בעניינו לכל היותר הליך פיקודי פנים צבאי ולא משפט פלילי. מולם עמדו הרמטכ”ל אייזנקוט ושר הביטחון דאז, בוגי יעלון, אשר העבירו מסר תקיף לפיו צה”ל לא ישלים עם ירי של חיילים כלפי מי שלא מהווה סכנה, אפילו אם מדובר במחבל שנוטרל, בהיותו של ירי כזה מנוגד לפקודות ולערכים. אייזנקוט אף הבהיר שאין בסמכותו להתערב בהחלטות שיקבל הפרקליט הצבאי הראשי, האלוף (תא”ל בשעתו) שרון אפק, ובכך העביר מסר חשוב בנוגע למעמדה העצמאי של מערכת המשפט הצבאית. היו כמובן גם מי שהבטיחו לאזריה ולהוריו שמאבק ציבורי והפגנות שימחו על היעדר גיבוי של צה”ל ללוחמיו יביאו לכך שהחייל לא יישב בכלא הצבאי אפילו יום אחד. אותם מקורבים למשפחה התבדו כמובן כשאזריה נשפט לעונש מאסר.

ברקע: הפגנות והבטחות

היו כמובן גם מי שהבטיחו לאזריה ולהוריו שמאבק ציבורי והפגנות שימחו על היעדר גיבוי של צה”ל ללוחמיו יביאו לכך שהחייל לא יישב בכלא הצבאי אפילו יום אחד. אותם מקורבים למשפחה התבדו כמובן כשאזריה נשפט לעונש מאסר. אמנם בהבטחה אחת שנתנו למשפחה עמדו המקורבים כאשר ‘העמידו מדינה שלמה על הרגליים’, אלא שמבחינתו של החייל לא הביאו אותן הפגנות לתוצאה המקווה, ועוד לא דיברנו על השסע החברתי שהביאו עימן אותן הפגנות נגד ראשי הצבא, אולי הגוף האחד במדינת ישראל המצוי בלב הקונצנזוס. בהקשר זה ראויה לציון עמדתו הנחרצת של הרמטכ”ל, אשר אל מול הטענות שנשמעו על כך שצה”ל אינו מגבה את לוחמיו, ואל מול החשש שהועלה שחיילים יירתעו מלפעול בשל חשש מהעמדה לדין הציג קו תקיף וברור. בדיון של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת אליו זומן אמר אייזנקוט: “אנו רוצים את צה”ל פועל על פי פקודות, נוהלי פתיחה באש, רוח צה”ל וערכי צה”ל. אם מישהו רוצה אתוס של כנופיה, שיגיד”. בסופו של יום מי שחרצו את דינו של אזריה היו כמובן שופטי בית-הדין הצבאי, ואחריהם שופטי בית הדין לערעורים, ולא המפגינים ברחוב.

הכרעה שיפוטית

בסופו של יום מי שחרצו את דינו של אזריה היו כמובן שופטי בית-הדין הצבאי, ואחריהם שופטי בית הדין לערעורים, ולא המפגינים ברחוב. בעניין זה אמר הרכב השופטים של בית הדין לערעורים, בראשותו של האלוף דורון פיילס, את הדברים הבאים – “לא לחץ, לא דברי בלע, לא אלימות ואיומים, לא קול המון הכריע – כי אם הכרעה שיפוטית. כך ראוי”.בית-הדין אימץ את עמדת התביעה הצבאית וקבע שאזריה ירה במחבל לאחר שהאחרון פצע את חברו החייל, כיוון שהחליט ש’מחבל צריך למות’, גם אם אינו מסוכן עוד.

טענת ההגנה בדבר סיבת הירי – נדחתה

לגופם של דברים, שופטי בית הדין הצבאי, על שתי ערכאותיו, דחו לחלוטין את טענת ההגנה לפיה אזריה ירה כי חש סכנת חיים. נזכיר, כי אזריה טען שהוא חשש מסכין או ממטען אותו יפעיל המחבל ששכב על הכביש לאחר שדקר חייל בסכין ונורה. השופטים קבעו כי אין הם מאמינים לגרסת החייל, אשר עמדה בסתירה חזיתית לראיות רבות אחרות שהוצגו להם. בית-הדין אימץ את עמדת התביעה הצבאית וקבע שאזריה ירה במחבל לאחר שהאחרון פצע את חברו החייל, כיוון שהחליט ש’מחבל צריך למות’, גם אם אינו מסוכן עוד.

בית הדין הצבאי לערעורים התייחס בפסק דינו אף לנורמות ההתנהגות המצופות מחיילי צה”ל, והוסיף קביעות ערכיות בנוגע לערך של טוהר הנשק.

הנורמות המצופות מחיילי צה”ל

מעבר להכרעה המשפטית בדבר אשמתו של אזריה בעבירת הריגה, התייחס בית הדין הצבאי לערעורים בפסק דינו אף לנורמות ההתנהגות המצופות מחיילי צה”ל, והוסיף קביעות ערכיות בנוגע לערך של טוהר הנשק. “הרשעתו הברורה של המערער (אזריה – א.ה) שבה והזכירה לחיילי צה”ל ולמפקדיו ולכל החברה הישראלית את ערכי מוסר הלחימה של צה”ל, שאינם נסוגים בעת צוקה וקושי והם עומדים יציבים, גם אם הם אינם אהודים בקרב חלקים בציבור, בעת מסוימת. זהו החשוב במסרים” כתב הרכב השופטים. דומה אם כן שפרשת החייל היורה מחברון תיזכר ותילמד גם בעוד שנים כמקרה מבחן הן ביחס לדמותו של צה”ל ולערכיו והן ביחס לעצמאותה של מערכת המשפט הצבאית, מבחן שצה”ל ומערכת המשפט הצבאית עמדו בו בכבוד רב.